הייתי בת 16 כשנתקלתי לראשונה באובדן חברות בפיגוע טרור.
לא הבנתי איך העולם ממשיך כשהחיים שלהן כבר לא.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהזמינו אותי לצאת למסיבה כמה חודשים מאוחר יותר.
״איך אני אצא, כשהן כבר לעולם לא יצאו??״ שאלתי את עצמי.
אני זוכרת כמה חודשים המשפט של אחיה הקטן רדף אחריי לכל מקום.
מאז, אני מבינה, יש תאריכים וימים שהלב פשוט כבד יותר.
יש ימים שבהם הזיכרונות מציפים, והדמעות מופיעות גם כשחשבת שכבר התרגלת.
ויש ימים כמו יום הזיכרון, שבהם פשוט אי אפשר להדחיק.
ביום הזה, מדינה שלמה עוצרת – אבל את, את נעצרת הרבה לפני כולם.
כי בשבילך, זה לא עוד טקס.
זה לא רק דקת דומייה.
זה החיים עצמם.
הכאב הוא לא סימן לחולשה – הוא סימן לאהבה
לפעמים נדמה לנו שאם עברו השנים, אולי כבר "צריך" להיות חזקות יותר.
אומרים שהזמן מביא הקלה, ואולי הכאב כבר היה אמור לעבור.
אבל האמת אחרת:
הכאב הוא עדות לאהבה שהייתה, לאהבה שאין לה תאריך תפוגה.
תזכרי:
זה בסדר להרגיש.
זה בסדר לכאוב.
וזה גם בסדר לא לדעת תמיד איך להמשיך.
זה לא אומר שאת חלשה, זה רק אומר שאת אנושית.
אין דרך נכונה להתאבל – יש רק את הדרך שלך
יש מי שבוחרת ללבוש לבן, ויש מי שמעדיפה שחור.
יש מי שהולכת לטקסים, ויש מי שלא מסוגלת.
יש מי שמדברת עליו בלי סוף, ויש מי שסוגרת את הכאב עמוק בלב.
אין דרך אחת נכונה.
יש אותך.
ויש את הדרך האישית שבה את שומרת על עצמך.
אם יש ימים שבהם את מרגישה שאת לא מצליחה לנשום – תנשמי חצי נשימה.
אם יש רגעים שאת מרגישה שאת נשברת – תישברי. זה בסדר וזה מותר.
כל מה שאת מרגישה – לגיטימי.
כשנגמרות המילים – יש פעולות קטנות של אהבה
לפעמים אין מילים.
לא לעצמך, ולא לאחרים.
במקום לחפש מילים – תני לעצמך מרחב לפעולות קטנות:
אולי להדליק נר.
אולי לכתוב מכתב.
אולי לבשל את האוכל שהוא אהב.
או להקשיב לשיר שהיא תמיד ניגנה או זימזמה.
אלו דרכים שקטות לזכור.
אלו דרכים קטנות להרגיש קרובה, גם כשהמרחק מרגיש אין-סופי.
את לא לבד – גם אם לפעמים זה מרגיש ככה
ביום הזיכרון, הכאב יוצא החוצה, אבל לאורך השנה – הוא חי בשקט בתוכך.
לפעמים נדמה שכולם המשיכו הלאה – ורק את נשארת.
אבל חשוב שתזכרי: את לא לבד.
יש עוד לבבות שבורים, כמוך.
יש עוד נשמות שמבינות בדיוק את הדממה הזו.
כשיש מישהי שמבינה, אפילו בלי מילים – משהו קטן בלב מתרכך.
הזיכרון הוא לא רק כאב – הוא גם אור
אולי עכשיו זה מרגיש אחרת.
אבל עצם זה שאת זוכרת – זו מתנה.
הרי זכית לחיות לצידו, לצידה – זכית בו גם אם לזמן קצר ומוגבל.
עצם זה שאת נושאת בתוכך את האהבה, את הסיפורים, את הרגעים – זה אור.
ביום הזיכרון, תני לעצמך רגע להיזכר לא רק באובדן – אלא גם במה שהיה.
במה שהאיר את דרכך.
במה שהשאיר בך חותם עמוק.
להמשיך לחיות – זו לא בגידה, זו נאמנות
לפעמים עולה תחושת אשמה.
כאילו שאם תחייכי, תצחקי, תתאהבי או תמשיכי קדימה – את שוכחת.
אבל האמת היא בדיוק ההפך:
לחיות – זה לזכור.
להמשיך – זו הדרך להעניק כבוד.
את לא מפסיקה לאהוב.
את לא שוכחת.
את פשוט לומדת, לאט לאט, לחיות יחד עם הכאב.
קחי נשימה עמוקה – ותהיי סלחנית ועדינה עם עצמך
ביום הזה, וגם בכל יום אחר,
תני לעצמך להיות.
עם הדמעות, עם הזיכרונות, עם האהבה הגדולה שאין לה סוף.
את אמיצה הרבה יותר ממה שאת מרגישה עכשיו.
ואת לא לבד.