אני דווקא זוכרת במיוחד משפט אחד מגיל 21, ששינה את חיי.

היינו ביחד בערך 3 שנים אז. כשהייתי בת 18.5, רגע אחרי שנגמר התיכון, ארזתי תיק וירדתי לאילת. רחוק מהבית רחוק מהלב. רציתי להתרחק, לברוח מהכל. מביה”ס, החברים, וגם (ואולי בעיקר) מהמשפחה – ההורים והאחים.

כבר בלילה הראשון הכרתי שם בחור.

הוא נתן לי מקום לישון, וכך לאט לאט הפכנו לזוג – למשך 5 השנים הבאות.

חשבתי, שאם אני אברח לאילת, כל כך רחוק, יהיה לי סיכוי להתחיל מחדש. במקום שבו אף אחד לא מכיר אותי, לא יודע כמה אני לא שווה שום דבר, אולי הפעם יש סיכוי שכן ייצא ממני משהו.

ברחתי רחוק.

רק מעצמי לא יכולתי לברוח.

את עצמי לקחתי לכל מקום שהלכתי.

גם כשברחתי לאילת נשארתי אותה ילדה כאובה, חסרת ערך, ששום דבר לא ייצא ממנה.

באילת הרחוקה – הייתי מישהי אחרת. לא סיפרתי לאף אחד על העבר שלי, על זה שכמעט ונשרתי מהתיכון, על זה שאין לי בגרות, שברחתי מבית הספר, שאני כישלון חברתי, ואני בורחת בעצם… מעצמי. הייתי לגמרי ב fake it till you make it. אבל אף פעם לא הפכתי ל”זה”. הייתי בעיקר ב”פייק”. הכל היה זיוף.

ערב אחד, כשהגענו לביקור משפחתי במרכז, הסתובבנו קצת בכיכר העיר בנתניה.

מי שמכיר את נתניה יודע שהמקום הכי “מגניב” הוא איזור כיכר העצמאות. יש שם הכל. מסעדות, בתי קפה, מקומות לשבת, טיילת, וגם…ים. השנה – 2001. כיכר העצמאות היא ה-הדבר, וכלם שם.

גם המחנכת שלי מהתיכון.

אנחנו מסתובבים בכיכר, אני עם שייק תותים שכל כך אהבתי מיטבתה, והוא עם אייס קפה. הוא בחור מאוד גבוה, כך שלאן שאנחנו לא הולכים תמיד המבטים נמשכים אלינו, אולי בגלל זה היא זיהתה אותנו מיד.