המילים שלך הופכות לקול הפנימי של הילד שלך – בואי נוודא שזה קול מחזק

הקליניקה שלי מלאה בנשים שגם בגילאי 50-60 ואפילו יותר,

זוכרות את המילים של אמא, של אבא, שכואבות להן עד היום.
מילים שיצרו אצלן אמונות כל כך עמוקות לגבי מי שהן,
״אני לא מספיק טובה״ ״מי ירצה להתחתן עם אחת כמוני״ ועוד.

עדי (שם בדוי) הייתה בסך הכל בת שבע כשהיא הבינה שהיא ״לא מספיק״.
אני בטוחה שלאמא שלה לא היתה כוונה לפגוע או להכאיב,
היא פשוט היתה כמו כל אמא קרייריסטית – טרודה, עסוקה, ומנסה לג׳נגל בין העבודה, הילדים והחיים עצמם.
היא כבר בת 55, יושבת מולי בקליניקה, ומשפט אחד שאמא שלה אמרה לה עדיין מהדהד כאילו זה היה אתמול:
"מה קרה לך? איך שכחת את התיק?! את כל כך מפוזרת!"
זו לא היתה הפעם הראשונה שהיא שמעה כמה היא מבולגנת, אבל העם, לפני החברות, היה לזה אפקט חזק.
לא היה בה כעס על אמא שלה, רק הרבה חוסר ביטחון עצמי. איך היא אמרה לי:
״היא אמא מדהימה, זה פשוט נפלט לה״.

אבל זה לא באמת "נפלט", נכון?
זה תמיד היה שם, בתת המודע.
זה פשוט יצא החוצה בצורת מילים ברגע של חוסר תשומת לב.

חשוב שתדעי –
מילים – הן נשארות.
וכשאת לא בוחרת בהן – הן בוחרות בשבילך.

זה רק משפט. אבל הוא יושב לה בלב.

את יודעת בדיוק על מה אני מדברת.
את זוכרת את הפעמים שאמא שלך אמרה לך "נו מה נסגר איתך?"
או "תראי את אחותך, איך היא מסודרת".
או פשוט את השתיקה. את המבטים.

המילים האלה נטמעות.
והן הופכות לקול הפנימי שלנו.

אני זוכרת את עצמי בגיל 12, מתמודדת עם מבחן קשה במתמטיקה.
זה לא שהייתי גרועה, אבל כל פעם שהייתי עושה טעות, בראש שלי עברה מחשבה אוטומטית:

"ברור שטעית. את לא מהחכמות".
וזה לא כי מישהו אמר לי את זה במפורש.
זו הייתה הצטברות של הערות קטנות, סרקסטיות, השוואות.
מהסוג של "מה, באמת קשה לך עם זה?"
או "בכיתה ג' כבר למדו את זה".

אז אם את מרגישה לפעמים שאת מאבדת סבלנות, אומרת משפטים שלא היית רוצה להגיד – תמשיכי לקרוא.
הפוסט הזה לא נועד לגרום לך להרגיש אשמה.
הוא נכתב כדי להזכיר לך כמה את יכולה להשפיע – לטובה.

שתפי את זה עם אמא שאת אוהבת. אחת שצריכה לשמוע את זה בדיוק עכשיו.

הכוונה תמיד טובה

רוב האמהות שאני מלווה לא אומרות לילדים שלהן מילים קשות כי הן רעות.
הן עושות את זה כי הן עמוסות, מותשות, כי אין להן רגע לחשוב, כי גם זה מה שהן מכירות מהבית, ואף אחד לא לימד אותן משהו אחר.

וזה לא חייב להיות עלבון ישיר. לפעמים זה פשוט:

• "תן לי דקה לנשום כבר!"
• "נו, מה קשה להבין?!"
• "איך אתה תמיד שוכח?!"
• "כמה את מדברת!! אולי תהיי קצת בשקט?!"

את בטוח זוכרת כמה משפטים כאלו שאמרו לך שוב ושוב. תחשבי רגע – כמה הם עיצבו אותך – את מי שאת היום.

כשילד שומע אמרה כזו או אחרת שוב ושוב, הוא מתחיל לקבל אותה כהגדרה עצמית.
הוא מתחיל לחשוב שהוא באמת "מעצבן", "כבד", "שכחן", או "פחות מוצלח".

והכי כואב?

שאת בכלל לא התכוונת לזה.

 כשאמרת לה שתפסיק לאכול כל כך הרבה, בטח שלא התכוונת להגיד לבת שלך שהיא שמנה!!

המילים שלך יכולות לרפא – גם את עצמך

רוצה לשמוע משהו יפה?

המוח של ילד הוא דבר אלסטי. גמיש. משתנה.
וגם אם נראה לך שהנזק נעשה – את תמיד יכולה לתקן.
מילה אחת מחבקת יכולה לשנות יום שלם.
משפט אחד של אמון יכול להפוך כישלון לתחושת ערך.

לדוגמה:
במקום "את לא מרוכזת", אפשר להגיד:
"שמתי לב שהיה לך קשה להתרכז היום. גם לי זה קורה לפעמים. ננסה לחשוב יחד איך להקל עלייך."

זה פשוט. זה אנושי.
וזה מלמד אותה על עצמה דברים חדשים.
שהיא לא תקלה, שהיא לא לבד, שהיא שווה תמיכה – לא הערה.

אותו דבר לגבייך. במקום להגיד ״איזו טיפשה אני, איך לא חשבתי על זה!״ את יכולה להגיד: ״וואוו, פספסתי את הנקודה הזאת, מזל שעכשיו אני רואה שאפשר גם אחרת״.

אל תשכחי – זה תמיד מתחיל בך!

מה שאת אומרת הופך להיות איך שהוא מדבר לעצמו

אני רוצה שתעצרי לרגע ותחשבי על זה:

איך הבת שלך תדבר לעצמה בגיל 30, כשיהיה לה יום לא טוב?
האם היא תגיד לעצמה: "איזה כישלון אני" – או אולי: "עבר עליי יום קשה, אבל אני חזקה ואני אתגבר"?

איך הבן שלך יתמודד עם אכזבה?
האם הוא ילקה את עצמו – או יתמלא חמלה וילמד?

התשובה תלויה היום, עכשיו, בך.
במילים שאת בוחרת כשהוא שופך מים על השטיח, כשהיא שוכחת להביא עבודה לבית הספר, כשהם מתווכחים בלי סוף.

יש לך כוח. כל כך הרבה כוח

את לא צריכה להיות מושלמת.
רק נוכחת, מודעת, בוחרת.
כמה כלים קטנים שאני מזמינה אותך לנסות:

• להחליף ביקורת בסקרנות: במקום "למה עשית את זה?!" שאלי: "מה גרם לך לבחור בזה?"
• להשתמש ב'אני' ולא ב'את/ה': במקום "את מרגיזה אותי" אמרי: "אני מרגישה מוצפת עכשיו. אני צריכה רגע שקט."
• לחפש את הכוונה הטובה שמתחת להתנהגות: לפעמים ילד שמתפרץ – פשוט נלחץ. ילדה שצועקת – אולי מרגישה שלא מקשיבים לה.

ואם כבר קרה ונפלט – תזכרי שזה גם שיעור

אנחנו בני אדם. לפעמים יוצאות לנו מילים כואבות.
וזה לא סוף העולם – אם יודעים לחזור ולתקן.

ילד ששומע ממך:
"אני מצטערת. הייתי עייפה ודיברתי לא יפה. זה לא מגיע לך."
לומד שיעור שהוא זהב לחיים.

הוא לומד שמותר לטעות, שמותר להתנצל, שאהבה אמיתית יודעת לתקן.

את לא צריכה להיות אמא מושלמת

הילדים שלך לא צריכים שתדעי הכל.
הם צריכים שתרגישי אותם, שתדברי איתם בגובה העיניים, שתתני להם את המתנה הכי פשוטה והכי משנה חיים:

מילים שמחזקות. מילים שמרפאות. מילים שזוכרים באהבה.
ואם זה נגע בך – תני גם לחברה שלך את המתנה הזו ושתפי לה את הפוסט.
זה יכול לשנות לילד אחד את כל הדרך שבה הוא מדבר עם עצמו. כל החיים.