איך למצוא ולהגשים את עצמך בלי רגשות אשמה

כשהרגשתי שאני נעלמת

בסוף החופש הגדול האחרון פשוט… נעלמתי. לא פיזית, כן? הייתי בבית, הייתי עם הבנות, אבל בפנים הרגשתי שאני מתמוססת.

כל מה שאני, כל מה שמרכיב אותי, התמסמס בין קריאות חוזרות של "אמא, קחי אותי לחברה", "אמא, מה יש לאכול", "משעמם לי", "אני רעבה", ו"אוף, שוב פעם קציצות?".

אלו היו ימי החופש שלהן, אבל במקום להרגיש שגם אני בחופש, כמו שהבטחתי לעצמי מאז שהן קטנות, מצאתי את עצמי עסוקה עד כלות בלשרת, לדאוג, לנהל ולמלא אינסוף צרכים.

אני הרי תמיד האמנתי שבכל חופש שלהן גם אני בחופש: נוכחת איתן, צוחקת, מקשיבה, פשוט נהנית מהן. זה היה החזון שלי, להיות האמא הזמינה, המחבקת, זו שיוצרת להן ילדות שמחה.

אבל המציאות? המציאות נראתה אחרת לגמרי. במקום להרגיש גיבורה שמצליחה להחזיק את הכל, הרגשתי מותשת, מתוסכלת, מוצפת. יותר מדי "אמא", פחות מדי אני.

זה היה אחד הרגעים הכי מבולבלים שחוויתי. כי כלפי חוץ אני "האמא ההיא": רגועה, מסבירה, יודעת להכיל. אבל בתוכי מתגנב קול קטן ששואל: "איך זה יכול להיות? איך את, זאת שתמיד יודעת לשמור על שלווה, מרגישה אבודה?"

ויחד עם הקול הזה הגיעו גם החברים הקבועים: אשמה, בושה, המחשבה שאולי אני מזייפת את כל מה שאני מלמדת או מספרת לאחרות.

השיחה שהחזירה לי את האוויר

באותו שבוע נפגשתי עם חברה טובה, והיה לי ברור שאני לא מסוגלת להחזיק את זה יותר בפנים.

כשישבנו יחד אמרתי לה: "תקשיבי, אני פשוט מרגישה שהלכתי לאיבוד. אני עייפה, מרוקנת, כאילו אין לי כוח להיות אני."

היא הסתכלה עליי, ואז חייכה חיוך רחב, כמעט משועשע, ואמרה: "מתוקה שלי! גם אני מרגישה בדיוק ככה, פשוט לא העזתי להגיד את זה בקול!"

המשפט הזה, יחד עם החיבוק החם שלה, שחרר ממני חצי מהעומס. פתאום לא הייתי לבד בתוך הבור הזה. פתאום נזכרתי שזה לא אני לא בסדר, זה פשוט חלק מהחיים, חלק מהמסע.

אנחנו, האמהות, נוטות לחשוב שאם קשה לנו, אם אנחנו מותשות או מרוקנות, סימן שמשהו דפוק בנו. אבל זה כל כך לא נכון. זה לא חולשה, זה לא כישלון, אנחנו פשוט אנושיות.

לברוח רגע כדי לחזור לעצמי

אחרי אותה שיחה החלטתי שאני לא יכולה להמשיך ככה. בערב הסתכלתי על בן הזוג שלי ואמרתי לו: "אני יוצאת לשעתיים-שלוש, בסדר? רק תזכור להכין להן ארוחת ערב בסביבות שבע ולהזכיר להן להתקלח." (כן, הן באמת מסוגלות לשכוח שיש דבר כזה מקלחת…). הוא חייך ואמר: "לכי. אני פה."

עליתי על האוטו, ונסעתי חמש עשרה דקות מהבית, לאיזו פינה ירוקה ושקטה שאני אוהבת. זה מקום שתמיד הרגשתי שהוא כמו בית שני לנשמה שלי. חניתי, שמתי את הטלפון על מצב טיסה, התיישבתי על ספסל ישן, עצמתי עיניים, והתחלתי לנשום.

בהתחלה הראש התרוצץ: רשימות, דאגות, מחשבות קטנות על מה צריך לקנות מחר או איזו חולצה חסרה לבית הספר. אבל לאט לאט, עם כל שאיפה ונשיפה, השקט התחיל לנחות.

ואז התחלתי לשאול את עצמי: מה באמת מטריד אותי? מה חסר לי? מה מעיק עליי? לקח כמה דקות עד שהתשובות החלו לעלות, אבל כשהן הגיעו, הן היו כל כך ברורות, כאילו כל הזמן חיכו שאפנה להן מקום.

התובנות שנולדו לי מתוך השקט

הדבר הראשון שהבנתי הוא שהבנות שלי מתבגרות. הן כבר לא הילדות הקטנות שהיו רק לפני שנתיים, הן כבר לא צריכות אותי כמו אז, ואני לא יכולה ולא אמורה לספק את כל הצרכים שלהן. זה מוזר, זה קצת כואב, אבל זה גם משמח. הן גדלות, וזה בדיוק מה שאמור לקרות.

השנייה, הייתה הרבה יותר אישית: גם אני לא באותה נקודה כמו לפני עשר או שתיים עשרה שנים. את הזמן שהן מילאו לי בעבר, אני רוצה למלא במשמעות חדשה. זה היה סוף החופש הגדול, לא עבדתי כבר חודשיים, והבנתי כמה אני מתגעגעת לעבוד, לכתוב, לטפל, להרגיש משמעותית. כל עוד הייתי עסוקה בלמלא רק את העולם שלהן, שכחתי כמה אני צריכה למלא גם את שלי.

והדבר השלישי היה אולי הכי פרקטי: הבנתי שגם הן, בגיל הזה, זקוקות לבסיס, לחדר הקבוע, לפינה המוכרת בבית. זה הסביר לי למה כל חופשה ארוכה מחוץ לבית הופכת לעומס בשביל כולנו. מה שהן צריכות עכשיו זה שגרה וקרקע יציבה, ומה שאני צריכה זו האפשרות לנשום.

וכשחיברתי את כל זה, התובנה הגדולה ביותר נולדה: אני חייבת להרגיש משמעותית. זה לא מותרות, זה לא "בונוס". זו אנרגיית החיים שלי. בלי זה, אני נעלמת.

מה שקרה אחרי

הפגישה ההיא עם עצמי שינתה את היומיום שלי. תוך כמה ימים כבר חזרתי לכתוב, חזרתי לטפל, וקבעתי מחדש את המפגשים החודשיים עם החברות שלי, שידעתי שתמיד ממלאים אותי. החיים חזרו לזרום, ואיתם גם אני.

ומה עם הבנות שלי? הן קיבלו בחזרה אמא שמחה, נינוחה, סבלנית. וזה אולי הדבר שהכי חשוב לזכור: כשאני בוחרת להרגיש משמעותית, כשאני מאפשרת לעצמי להיות אני, אני לא גורעת מהן כלום. אני מחזירה להן אמא הרבה יותר טובה.

"אבל אם אני לא שם, מה זה אומר עליי כאמא?"

אני זוכרת את הפעם הראשונה שאמרתי בקול רם: "אני חייבת הפסקה." המילים בקושי יצאו, אבל מיד אחריהן התגנבה האשמה.

איך אני בכלל חושבת על עצמי כשיש להן כל כך הרבה צרכים? מה אם דווקא את הרגע הזה הן יזכרו, שאמא הלכה לנשום, במקום להיות איתן?

מכירה את זה? רגשות האשמה האלה כל כך חזקים, שהם לפעמים מונעים מאיתנו אפילו לנסות. אנחנו מעדיפות להמשיך לסחוב על הגב עוד ועוד, כי עדיף לסבול מאשר להתמודד עם הביקורת הפנימית הזו, או עם ה"מה יגידו".

למה בכלל יש לנו רגשות אשמה?

כשתחשבי על זה לרגע, כמה פעמים בילדות שלך ראית את אמא שלך עוצרת לרגע לעצמה? נוסעת להיפגש עם חברה? לוקחת יום חופש? פשוט אומרת: "אני צריכה לנוח"?

אני, למשל, כמעט ולא. ורובנו לא. גדלנו על מודל של אמא שנותנת-נותנת-נותנת. זה נצרב בנו כאמת מוחלטת: אמא טובה היא אמא שמקריבה את עצמה. אבל האמת היא שזה לא בדיוק ככה. הקרבה טוטאלית לא בונה אהבה — היא שוחקת.

ילד לא צריך אמא מותשת ומרוקנת. הוא צריך אמא רגועה, שמחה, מאוזנת. הוא צריך לראות מולו דמות שמסוגלת להגיד: "גם לי יש צרכים. גם אני חשובה."

הכלי שהציל אותי מהאשמה

אצלי היה משפט אחד קטן ששינה הכל: "אני לא נוטשת — אני נושמת."

בכל פעם שהקול הביקורתי היה מתגנב, הייתי מזכירה לעצמי את זה. אני לא עוזבת את הבנות שלי, אני לא בורחת. אני פשוט ממלאת את עצמי כדי שאוכל לחזור אליהן עם לב פתוח יותר.

כשהתחלתי לאמץ את המשפט הזה, האשמה התרככה. לא נעלמה לגמרי, אבל נהייתה קטנה יותר. ולמול זה ראיתי מה הבנות שלי מקבלות: אמא שמחה, חיה, אוהבת.

מה הילדים שלנו לומדים מזה

מה שהדהים אותי זה לראות איך הן קולטות הכל. ערב אחד חזרתי מהליכה קצרה בטבע, עם חיוך על הפנים. הבת שלי הסתכלה עליי ואמרה: "אמא, את נראית שמחה היום."

זה היה רגע קטן, אבל בשבילי הוא היה עצום. הבנתי שזה בדיוק מה שאני רוצה ללמד אותן: שאמא היא לא רק נותנת, היא גם אישה עם חלומות, עם רצונות. ושמותר לקחת מקום.

כי אם אנחנו כל הזמן נוותר על עצמנו — הן ילמדו שזה מה שאישה אמורה לעשות. אבל אם נבחר להיות גם אמא וגם אנחנו — הן ילמדו שמותר. שמותר לדאוג לעצמך, שמותר להגשים את עצמך.

השגרה שחונקת אותנו לאט־לאט

החופש הגדול נגמר, הילדים חזרו למסגרות, וגם אני חזרתי לשגרה שלי. אבל כאן חיכתה לי עוד הפתעה: גיליתי שדווקא בתוך ה"סדר" של היום־יום קל עוד יותר ללכת לאיבוד.

הבית, העבודה, החוגים, קבוצות הוואטסאפ של הכיתה, רשימות הקניות — הכול מסתובב כמו מכונת כביסה, ואת מוצאת את עצמך נבלעת בפנים.

כמה פעמים אמרת לעצמך: "ממחר אני עושה משהו בשבילי"? ואז הגיע מחר, והכביסה חיכתה, הילדה חלתה, בעבודה נכנס דדליין, ואת נדחקת שוב לתחתית הרשימה.

זה מה שהבנתי: אם אני לא יוצרת מקום לעצמי ביומיום, זה פשוט לא יקרה. אף אחד לא ידפוק בדלת ויגיד: הנה שעתיים פנויות, רק בשבילך. האחריות היא עליי.

למצוא "כיסי זמן" קטנים

פעם מזמן חשבתי שאני צריכה שעות ארוכות לעצמי כדי להרגיש שינוי, וזה היה נשמע לי בלתי אפשרי. אבל אז גיליתי את הקסם שבקטן.

למשל, בבוקר, עוד לפני שהבית מתעורר, הייתי שותה את התה הראשון שלי. בלי טלפון, בלי טלוויזיה, רק אני והשקט. זה היה לוקח אולי עשר דקות, אבל זה היה שלי.

או שהייתי עוצרת באוטו חמש דקות לפני שאני נכנסת הביתה. משאירה את הטלפון בצד, שמה שיר שאני אוהבת, ונושמת. לפעמים זה היה כל מה שהייתי צריכה כדי להיכנס הביתה רגועה יותר.

גם אם זה רק כמה דקות, ההשפעה מצטברת. הגוף נרגע, הראש מתבהר, ואני מזכירה לעצמי שאני לא רק "מכונת שירות" אלא גם בן אדם.

לגלות מה באמת ממלא אותי

אחד הדברים ששינו לי את הכל היה להפסיק לבזבז את הזמן המעט שכן היה לי על דברים שלא באמת ממלאים. פעם, כשהייתה לי שעה לעצמי, הייתי מוצאת את עצמי גוללת באינסטגרם, או נכנסת לאתרי קניות. זה היה מעביר את הזמן, אבל לא באמת נותן לי תחושת חיים.

אז שאלתי את עצמי: מה באמת עושה לי טוב? לא מה נוח, לא מה מטריד, אלא מה מחיה אותי?

התשובה שלי הייתה ברורה: לכתוב. לטפל. לעבוד. להיפגש עם חברה טובה. לצאת להליכה בטבע. אלה הדברים שמחזירים לי את האנרגיה.

אני רוצה לשאול גם אותך: מה ממלא אותך באמת? מה הפעולה הקטנה הזו שגורמת לך להרגיש חיה, שמחה, שלמה? זה יכול להיות ספר טוב, מוזיקה, ריקוד, ציור, לימוד — כל אחת והדבר שלה.

והכי חשוב — את לא צריכה להספיק הכל. תבחרי דבר אחד ותעשי אותו יותר.

המשפטים שהחזירו אותי לעצמי

בימים שבהם שוב התחלתי לשקוע בתחושת "אני לא מספיקה, אני לא מספיק טובה", הייתי חוזרת לשלושה משפטים פשוטים:

• אני לא נעלמת — אני מתמלאת.
• אני לא אגואיסטית — אני דואגת לעצמי.
• אני לא חייבת לעשות הכל — אני עושה את מה שבאמת חשוב.

הייתי אומרת אותם בקול רם, אפילו לעצמי מול המראה. כן, זה מרגיש קצת מוזר בהתחלה, אבל זה משנה אנרגיה. פתאום הראש נרגע, והלב נפתח.

לבקש עזרה זה לא חולשה

פעם, כשהבנות היו קטנות חשבתי שאני חייבת להחזיק הכל לבד. בית, עבודה, ילדים, זוגיות, חברים — הכול עליי. הרי אם אני לא אעשה, מי יעשה?

אבל למדתי שיעור חשוב: לבקש עזרה זה לא סימן לחולשה. זה סימן לחוכמה.

כשאני נותנת לבן הזוג שלי לקחת חלק, כשאני מבקשת מסבתא שתהיה עם הילדות שעה, כשאני נעזרת בחברה טובה — אני לא מאבדת שליטה. אני דווקא מרוויחה.

היום אני מבינה שהילדות שלי לא צריכות אמא סופר־וומן. הן צריכות אמא אנושית, שיודעת לפעמים להגיד: "אני לא יכולה הכל, ואני גם לא צריכה."

לקבוע טקס קבוע לעצמי

הדבר האחרון ששינה לי את החיים היה להפסיק לסמוך על "כשיהיה לי זמן". כי האמת היא: אף פעם אין "זמן פנוי". הזמן היחיד שקיים הוא זה שאני קובעת.

אז התחלתי לקבוע עם עצמי פגישות ביומן, בדיוק כמו עם כל אחת אחרת. הליכה קבועה בימי שלישי בערב. פגישה חודשית עם חברה קרובה. שעה בשבוע לכתיבה. כשהדברים האלו רשומים ביומן — הם קורים.

וזה יצר לי תחושת מחויבות לעצמי. לא רק לאחרים. לא רק לבית. גם לעצמי.

גם את מרגישה שהלכת לאיבוד? הנה תרגיל קטן בשבילך

קחי ״זמן לעצמך״. בלי טלפון, בלי אנשים סביבך. רק את ועצמך.

שאלי את עצמך את 3 השאלות:

• מה מטריד אותי?
• מה מעיק עליי?
• מה חסר לי כרגע?

העמיקי בשאלות. תני לעצמך לשהות בכל אחת מהן 5-6 דקות. כתבי את התשובות על פתק או אפילו בטלפון.

עכשיו כשיש לך את התשובות (חסר לי בילוי עם חברות / הופעה בפארק – או כל תשובה שעלתה לך), תבחרי אחת, ותשאלי את עצמך: מתי השבוע אני עושה אותה? לא "כשאתפנה". כתבי לעצמך מתי. יום ושעה.

זה אולי נשמע פשוט, אבל זו הנקודה שבה את באמת מגשימה את הרצונות שלך.

לסיכום — את לא אמורה להיעלם בתוך החיים שלך

הילדים שלך צריכים אותך, זה ברור. אבל גם את — את צריכה אותך.

את לא נמדדת בכמה ארוחות הכנת או כמה סידורים הספקת. את נמדדת לפי איך את מרגישה עם עצמך. וכשאת מלאה, כשאת שמחה, כשאת חוזרת לחיים — כולם סביבך מרוויחים.

אז תני לעצמך את המתנה הזו: כיסי זמן קטנים, בחירות שמחות, טקסים קבועים. ובעיקר — 

הרשות להיות את. לא מושלמת, לא הכל יודעת, לא הכל עושה. פשוט את.

נ.ב
עשית את התרגיל? כתבת? אשמח שתחפשי אותי באינסטגרם, ושתפי אותי בדרך שלך.