חשבת פעם מה ההשפעה של תשומת הלב שלך על המוטיבציה של הילדים שלך?
ואיך בכלל אפשר להיות בתשומת לב אליהם בעולם כל כך עמוס ומעייף?
העולם שלנו מלא בעומס, ובכל רגע את צריכה לבחור – לאן תלך תשומת הלב הכל כך מוגבלת שלך.
כשרוני שלי היתה ממש קטנה, וקיבלתי יום אחד טלפון מהעבודה בשעה 17:00,
היא העמידה לי מראה מאוד ברורה לפנים:
״למה את תמיד בטלפון??״ היא שאלה אותי. קטנטונת בת 3, ששינתה את הראיה שלי לגבי האימהות שלי.
יום למחרת כבר קניתי טלפון נוסף כדי להפריד בין שיחות העבודה לשיחות המשפחה וחברים.
כך, בכל אחה״צ שאני עם הבנות, הטלפון במשרד, ואני ב״זמן משפחה״
הטלפון הוא רק הקצה, מה שבאמת עשה את השינוי הוא תשומת הלב שלי.
פתאום, כשהבנתי שהן מבקשות את הנוכחות שלי,
הבנתי. הן מבקשות שאראה אותן. שאהיה איתן.
תשומת הלב שלי – היא המוטיבציה שלהן להשקיע, להתפתח ולהצליח.
את יודעת, הם כל כך אוהבים לעשות ״הופעה״ (אצלי אפילו היו מוכרות לנו כרטיסים), כן, רק כדי שנראה אותן. שנשקיע את כל תשומת הלב שלנו אליהן, ולו רק לכמה רגעים.
תשומת הלב שלנו, הנוכחות שלנו היא ממש דלק שמזין את הכוחות הפנימיים שלהם.
אם את מרגישה לפעמים שהילדים שלך חסרי מוטיבציה, שאת צריכה "לדחוף" אותם לכל דבר – הפוסט הזה בשבילך.
שתפי אותו עם חברה שגם מרגישה ככה.
כולנו מרגישות אשמה מתישהו
להיות אמא בימינו זה לא קל.
אנחנו חיות בעולם סופר מאתגר ועמוס, מלא בסטרס מכל כיוון, ותובעני.
אנחנו נשות קריירה, רוצות להתקדם בעבודה, לעלות בסולם הדרגות ולהרוויח יותר, ואנחנו גם רוצות זמן איכות עם הילדים, רוצות לעזור להם להצליח, להיפגש עם חברים, ללכת לחוגים, ולא פחות מזה אנחנו רוצות מערכות יחסים טובות ובריאות עם בני או בנות הזוג שלנו, עם המשפחה המורחבת שלנו, וגם עם חברות. איפה בתוך כל זה נשאר לך אוויר לעצמך?? ואם לא נשאר לך אוויר לעצמך, אז איך אפשר בכלל להיות בתשומת לב לדברים הקטנים, היום יומיים??
אנחנו כל כך רוצות לעשות הכל, גם קריירה, גם זוגיות, גם הורות, וגם… להיות לעצמינו – אבל מטבע הדברים – תמיד יוצא שכשאנחנו משקיעות אנרגיה במקום אחד, אנחנו מורידות מהפוקוס במקום אחר, ולא משנה מה זה הדבר הזה – את מרגישה אשמה.
אם הקדשת רגע תשומת לב לעבודה, והילדים באים עם פרצוף עצוב – את תרגישי אשמה.
אם הקדשת זמן לילדים, ובעבודה בדיוק יתקשרו ואת לא תעני – כנראה גם שם תרגישי אשמה.
ברור שאת לא אשמה. זה הרי לא רק בשביל עצמך- אלא גם בשבילם – בשביל הילדים שלך. שיהיו להם יותר אפשרויות מבחינה כלכלית ויוכלו לקבל יותר חוגים בעתיד, שיראו אמא מגשימה ומצליחה וזאת תהיה מטרה והשראה בשבילם, שיראו שאפשר להיות אישה ולהצליח. בקיצור – כל המטרות שלך מוצדקות.
ואנחנו לא באמת מצליחות ב״גם וגם וגם״. והם רואים את זה, והם לא רוצים להעמיס עלינו.
אז הם פשוט מפסיקים. מפסיקים לדבר, לבקש, להראות…
באותו יום, כשרוני העמידה לי ראי לגבי ההתנהלות שלי, בחרתי לעשות את השינוי.
מהרגע שעשיתי אותו – גם השינוי אצלהן לא איחר לבוא.
היום, הן כבר מתבגרות שמתגברות על קשיים,
מספרות לי הכל,
ובעיקר- בדיוק מה שקיוויתי שיהיה כשהן יגדלו.
רגע של תשומת לב
לפני כמה זמן, אחת הבנות חזרה מבית הספר עם סיפור קצר שכתבה.
״אמא, רוצה לשמוע את הסיפור שכתבתי היום?״
כמובן שבדיוק קיבלתי מייל חשוב שממש חיכיתי לו, ואני באמצע מיליון דברים, עומס עד מעל הראש,
אבל היום אני כבר יודעת, שכמה דקות של תשומת לב – יהיו משמעותיות כל כך עבורה.
לקחתי נשימה עמוקה. המייל יחכה. הכל יחכה.
״כן יקרה, ברור שאני רוצה לשמוע״.
התיישבתי מולה, הקשבתי לסיפור שלה, פשוט הקשבתי. בלי לבקר, בלי לשפוט. רק להקשיב.
״אמא, את אוהבת את זה??״ היא שאלה בעיניים בורקות.
״ברור שאני אוהבת את זה! את התאמצת, כתבת, עשית עבודה! בטח שאני אוהבת!״
״אני חושבת שאני אשב לעבוד על זה עוד״ היא אמרה לי.
זהו. כמה דקות של תשומת לב ממני, שנתנו לה בוסט של מוטיבציה לשבת ולפתח את כישורי הכתיבה שלה.
זה לא הסיפור, או הציור, או ההופעה שהם עושים לנו. זו התחושה שלהם – שהם חשובים לנו. שהם ראוים לתשומת לב גם כשאנחנו עייפות, עמוסות, וגם כשיש סירים על האש.
ואם אני לפעמים שוב שוכחת? אני חוזרת לעצמי עם חמלה. כי גם אני לומדת. גם אני מתאמנת. והן רואות את זה – וזה מה שחשוב באמת.
המוטיבציה שלך מדבקת
זה לא רק מה שאת אומרת – זה איך שאת חיה.
אם את קמה עם אנרגיה, גם הן יקומו ככה.
אם את מתמודדת עם אתגרים ולא נשברת, הן רואות ולומדות.
זה לא חייב להיות "וואו" גדול. גם הדברים הקטנים משפיעים.
הן סופגות הכל: הבעות הפנים שלך, הטון שבו את עונה לעצמך כשמשהו לא מצליח, הדרך שבה את מתנהלת מול ביקורת, מול לחץ, מול עייפות.
אם את שואפת אוויר עמוק כשמשהו מעצבן אותך – הן לומדות שיש דרך אחרת.
אם את צוחקת על פספוס במקום להתחרפן – הן סופגות את זה בלי שאמרת מילה.
את מודל בשבילהן – לא בגלל שאת תמיד יודעת מה לעשות, אלא בגלל שאת חיה את הדרך.
הן לומדות ממך מה זה אומר לנסות.
ללמוד משהו חדש גם כשזה לא בא בקלות.
לקום אחרי נפילה.
להגיד "לא הצלחתי – אבל אני אנסה שוב".
והכי חשוב – הן לומדות ממך מה זה אומר להאמין בעצמך גם כשאף אחת אחרת עוד לא רואה את זה.
ברגעים שאת הכי שברירית, הכי עייפה, הכי לא בטוחה בעצמך – דווקא שם יש להן את ההזדמנות לראות אותך אנושית, אמיצה, חיה באמת.
כי את לא מדברת על מוטיבציה – את פשוט חיה אותה.
איך זה נראה ביום-יום?
את יושבת לידן כשהן עושות שיעורים, ואת גם עם הלפטופ שלך. הן רואות אותך מתמודדת עם בעיות, מתאמצת, מצליחה.
את משתפת אותן כשעבר עלייך יום קשה – והן מבינות שלא רק להן יש רגעים כאלה.
את מתלהבת מדברים קטנים שהן עשו – והן פתאום מאמינות בעצמן עוד קצת.
הכל עובר אליהן. את כמו רמקול שמפיץ מסר – בלי מילים.
מה עוזר להדליק את המוטיבציה שלך – כדי שתוכלי להדליק גם אותן?
לפעמים זה מרגיש כאילו את צריכה להחזיק את כל העולם – עבודה, בית, ילדים, זוגיות, בריאות… ואז גם להיות מלאת השראה ומוטיבציה? נשמע בלתי אפשרי, אבל זה מתחיל בדברים הקטנים. ממש הקטנים.
- לזכור למה את קמה בבוקר. ה"למה" הזה הוא העוגן שלך. אולי זו אהבה, אולי זו תחושת שליחות, אולי זו פשוט תקווה ליום קצת יותר טוב. תכתבי אותו – לא רק בראש. פתק קטן בארנק, משפט על המראה, תזכורת בטלפון. כל מקום שיזכיר לך – את עושה משהו שיש לו משמעות.
- להגיד לעצמך מילה טובה. כן, גם לעצמך. תעצרי רגע ותפרגני. "כל הכבוד לי שהשכמתי עם כולן". "שאפו על זה שלא צעקתי כשבא לי". את לא צריכה לחכות שמישהו יכיר בזה. תתחילי את – תראי איך זה מתפשט בלב.
- לדבר עם נשים שאת סומכת עליהן. לא פתרונות. לא טיפים. רק שיתוף. שיחה אמיתית, בלי פילטרים, יכולה להמיס קיר שלם של תסכול. היא גם מזכירה לך – את לא לבד בזה. וכולנו מרוויחות כשאנחנו מדברות בכנות.
- לתת לעצמך מרחב. ולא, זה לא אנוכי. זו תחזוקה. גם מכונית לא נוסעת בלי דלק. את צריכה רגע לעצמך – אפילו אם זה רק לשבת עם הקפה בלי הפרעות. זה הרגע שבו את נושמת, נזכרת, נטענת.
- להפסיק להעמיד פנים שהכל בסדר. הבנות שלך לא צריכות לראות אמא מושלמת. הן צריכות לראות אישה אמיתית. כזו שיודעת לבקש עזרה, שיודעת להגיד "קשה לי היום". דווקא שם הן לומדות – שחשוב להקשיב לעצמך, לתת מקום לרגש, ולהיות אנושית. וזה שיעור שלא מלמדים בבית ספר.
חמישה דברים ששינו לי את דרך האימהות שלי
אם היית שואלת אותי לפני כמה שנים איך נראית 'אמא טובה', כנראה שהייתי עונה משהו כמו: אחת שיודעת הכול, שמצליחה לשלב בין הכול, שמבשלת, עובדת, משחקת, מחייכת – ותמיד בשליטה. אבל עם הזמן – ועם החיים – הבנתי שזה לא מה שהבנות שלי צריכות. הן לא צריכות שלמות. הן צריכות אותי, פשוט כמו שאני. נוכחת, אנושית, לומדת, מתאמצת. ואולי הכי חשוב – מוכנה לראות אותן באמת.
לאט לאט, דרך ניסוי וטעייה, למדתי מה באמת עושה את ההבדל. אלו לא הרעיונות הגדולים, אלא רגעים קטנים, יומיומיים, שמרכיבים יחד מערכת יחסים של קרבה, אמון ואהבה. הנה חמישה דברים ששינו לי את הדרך – ואולי גם לך הם יתנו משהו לחשוב עליו:
- להקשיב באמת. לא רק לשמוע – להקשיב. לעצור רגע את מה שאני עושה, להניח את הטלפון, להסתכל לה בעיניים ולהגיד לעצמי: "עכשיו זה הזמן שלה". זה מדהים איך כמה דקות של הקשבה מלאה יכולות לפתוח שיחה עמוקה או פשוט לתת לה תחושת ביטחון שהיא חשובה. שהמילים שלה שוות הקשבה. שהלב שלה ראוי למקום.
- להיות אנושית. לא לנסות להיראות כאילו יש לי את כל התשובות. אם טעיתי – אני אומרת. אם אני מתבלבלת – אני משתפת. זה לא מחליש אותי בעיניהן – זה מקרב. הן לומדות שכולנו בתהליך, שכולנו לומדות, וגם לאמא מותר לטעות ולהשתנות.
- לשתף גם כשאין תשובה. אם אני מתלבטת, אני אומרת להן. לפעמים אני אומרת: "אני לא יודעת מה הכי נכון עכשיו, אבל בואי נחשוב ביחד". זה נותן להן מקום להיות חלק, להבין שאין תמיד פתרון מיידי, ושהחיים הם לא מבחן – הם מסע של בחירות.
- לעודד בלי תנאי. לא רק כשהיא מצליחה או מביאה תעודה טובה. גם כשהיא ניסתה, גם כשהתאמצה, גם כשהיה לה קשה והיא לא ויתרה. העידוד הזה – דווקא כשהתוצאה לא מושלמת – בונה לה את הגב הפנימי. את הידיעה שהיא לא צריכה להיות מושלמת כדי להיות שווה.
- להקדיש זמן שהוא רק שלנו. זמן שהוא לא "בין לבין". לא כשאני מבשלת והיא מספרת לי משהו. אלא ממש לעצור הכול, ולבחור רגע להיות איתה. אפילו עשר דקות. אפילו חמש. לעשות משהו יחד, לצחוק, לשכב במיטה ולדבר. הרגעים האלה – הקטנים – הם שמצטברים לזיכרונות הכי גדולים.
זה לא מושלם – וזה בדיוק הקסם
יש ימים שאני מסיימת אותם בתחושת ניצחון, ויש כאלה שאני רק סופרת את הדקות עד שהן יירדמו. יש בקרים שאני קמה עם כוחות, ויש כאלה שאני גוררת את עצמי מהמיטה. וזה בסדר. החיים לא אמורים להיות מושלמים – גם לא האימהות.
לא באת לעולם להיות סופר אמא. אין אחת כזו. באת להיות את. עם כל מי שאת. עם העייפות, הבלבול, הרגעים של חוסר אונים – אבל גם עם הלב הפתוח, הרצון ללמוד, האהבה שאין לה סוף.
הבנות שלך לא צריכות שתהיי תמיד בשליטה, או שתתפקדי כמו מכונה. הן צריכות לדעת שאת בוחרת בהן. שאת רוצה להיות איתן, גם כשקשה. שאת רואה אותן באמת, גם בתוך העומס.
וברגעים שאת הכי לא מרגישה מספיק, תזכרי – את כבר עושה הרבה יותר ממה שאת חושבת. כל חיבוק, כל מילה טובה, כל נשימה עמוקה במקום צעקה – זו אהבה בפעולה.
ושם, בדיוק שם – בתוך כל חוסר השלמות הזה – את כבר מנצחת.
"הדרך שלך – היא ההשראה שלהן"
המוטיבציה שלך מדליקה להן את הדרך.
כשהן רואות אותך מנסה, לא מוותרת, חוזרת אחרי יום קשה – הן לומדות שזה אפשרי גם בשבילן.
אז כשאת שוב נשארת בלי כוחות – תזכרי שהן רואות אותך. ושאת כבר עושה בשבילן הרבה יותר ממה שאת חושבת.
שתפי את זה עם אמא אחרת שצריכה לשמוע את זה.
כי כולנו צריכות תזכורת קטנה – שאת לא לבד בזה.
ואת עושה עבודה מדהימה.